מקור הדין במשנה הראשונה במסכת פסחים: "אור לארבעה עשר בודקים
את החמץ לאור הנר".

הראשונים דנים על גדר החיוב של הבדיקה, האם מצותה מהתורה על פי
מה שכתוב: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". או שזו מצוה
מדרבנן, ומהתורה לא נצטוינו אלא לבער את החמץ הידוע, או לבטל
החמץ שאינו ידוע.

כדעה אחרונה זו נראית שיטת הרמב"ם שכותב (בהלכות חמץ ומצה ב, ג)
שהחיוב לחפש אחר החמץ הינו חיוב מדברי סופרים, ומקורו מדברי
הגמרא האומרת (בדף ד, ב) שבדיקת חמץ מדרבנן, דמדאוריתא בביטול
בעלמא סגי.

החולקים על הרמב"ם סוברים שהתורה מאפשרת את קיום מצות
תשביתו בכמה דרכים, ע"י ביטול או ע"י הבדיקה והביעור של מה
שנמצא, ומבאר הר"ן שחכמים חייבו את הבדיקה בכל אופן, כדי שלא
יסתמך על הביטול לבדו, שמא לא יבטל בלב שלם. לפי פרוש זה יוצא
שכאשר לא ביטל, ולאחר זמן שכבר אינו יכול לבטל, חובה עליו לבדוק
מן התורה.

רש"י על המשנה כותב, שחייב לבדוק כדי שלא יעבור בבל יראה. ומדבריו
משמע שחיובו מן התורה, ואולם אינו מזכיר בקשר לזה את המצוה של
"תשביתו", אלא רק את הצורך להמנע מאיסור 'בל יראה'.

ראוי לציין שחיוב דומה מצינו גם בהלכות אחרות, כגון זו שחייבים
לבדוק הסכין קודם השחיטה, או לבדוק את האוכל מפני התולעים,
ואולם לא מצינו שמברכים על בדיקה שעושים בשביל להמנע מאיסור.
בעל כרחנו, שבבדיקת חמץ יש ענין נוסף, מכח תקנת חכמים שקבעוה
בתור מצוה חיובית.

מן הדיון העקרוני בשאלה אם חיוב בדיקה הינו מדאוריתא או מדרבנן,
נובע חילוק הלכתי כמבואר בתוספות (ט, ב ד"ה היינו) במצבים של
ספקות, שהרי ידוע שספיקא דאוריתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. עם
זאת מצינו בדבריו של המגיד משנה (רמב"ם ב, י) הכותב שבדיקת חמץ
מיוחדת בכך שמחמירים בספק, אפילו אם חיובה מדרבנן, משום שכל
עיקרה של הבדיקה נתקן על הספק שמא יש חמץ בביתו, ולכן צריך
להחמיר ולבדוק גם במצבים של ספקות.