במשנה הראשונה של פרק ערבי פסחים, למדנו שאפילו עני שבישראל לא
יאכל עד שיסב, ומפרש רש"י שענין ההסיבה הוא כדרך בני חורין. ומוסיף
המאירי שתכלית ההסיבה לרמוז על ידה שיתעורר לשבח למי שגמלנו
טובה בגאולה וחירות משעבוד קשה ומגונה. בספר המנהיג כותב שיש
לכך סמך בתורה על פי המדרש, על הפסוק "ויסב אלקים את העם", מכאן
שחייבים בהסיבה.
השאלה ההלכתית שנתעוררה בענין זה היא עד כמה צריך לקיים את
ההסיבה גם בזמננו כשאין רגילות לשבת בהסיבה, גם לא אצל אנשים
מכובדים ובעלי שררה.
ואכן, כמה קדמונים נדרשו לשאלה זו, ומסקנתם בהתאם, בזמן הזה
יושב אדם כדרכו בלא הסיבה, כך כותבים הראבי"ה וראב"ן. יתר על כן
מוסיף המהרי"ל שאף אסור להסב, מפני שאינו דומה לדרך חירות, אלא
לדרך החולים. אמנם, הראבי"ה עצמו כותב שלמעשה נהגו העם להסב.
ובאמת נחלקו עליו רבים, עד שדעתו נראית כדעת יחיד. ובהסבר
מחלוקתם נראה לומר שנחלקו בהגדרת מצות ההסיבה, האם תכליתה
הוא כדי שיאכל דרך חירות, או שעניינה להזכיר את המנהג בעבר, כשהיו
אוכלים בהסיבה בתור דרך חירות.
דעת הרמב"ם היא שחייב להסב, וכך היא גם דעת המחבר בשו"ע. ולפי
דעתם יוצא שזו מצוה לעיכובא, וכמו שכותב הטור שכל שצריך הסיבה
אינו יוצא ידי חובתו אף בדיעבד אם לא היסב. אבל הרמ"א כותב שאינו
צריך לחזור ולאכול בהסיבה, משום שכדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו.
והנה למדנו בגמרא, שמצה צריכה הסיבה והמרור אינו צריך. לגבי המצה,
מפרשים התוספות שהכוונה לזית הראשון שאוכל בתחילה ולזית של
האפיקומן. ודעה זו מוסכמת גם לפי רבים הסוברים שיוצאים ידי חובה
כבר בזית הראשון או דווקא באחרון. כך למשל מבאר הגר"א בדעת
הרא"ש, שלמרות שסובר שעיקר המצוה בזמן הזה היא בכזית הראשון,
מכל מקום צריך להסב גם כשאוכל את הזית האחרון, מפני שבזמן הבית
היה עיקר המצוה באכילת המצה הנאכלת על השובע עם קרבן פסח.
בדעת הרמב"ם נראה שסובר שחייב להסב רק באכילת כזית הראשון
שיוצא בו ידי חובתו, ולגבי המשך הסעודה כותב שאם היסב הרי זה
משובח ואם לאו אינו צריך. ברם, בשו"ע כותב שצריך להסב גם כשאוכל
את הכזית האחרון של האפיקומן.
לגבי המרור נאמר שאינו צריך הסיבה, משום שבא כזכר לעבדות, ויש
הסוברים שהרי זה אף בגדר איסור, שאין להסב כשאוכלים המרור.
בנוסף לכך, מצינו דיון אצל הראשונים בקשר לאכילת הכורך, שמצד
המצה ראוי להסב ומצד המרור אין זה ראוי, ורבים כותבים שיאכלנו
בהסיבה, כלומר שכל המצה גובר על כח המרור. ואולם נראה
שהמחלוקת קשורה לשאלה אם יש איסור להסב באכילת מרור. כך כותב
בבית יוסף, כשמסביר את הטעם לאכילת כורך בהסיבה שהוא מפני
שההסיבה באכילת מצה מעכבת ובמרור אינה מעכבת.
לעומת זאת מובא בספר שבלי הלקט, שאוכלים את הכריכה ללא הסיבה,
וכנראה סובר הוא שיש איסור להסב באכילת מרור, ובאשר למצה הרי
כבר יצא ידי חובתו באכילת הכזית הראשון. ובדרך אחרת כותב המהר"ל
בספר גבורות ה', שראוי להסב באכילת כורך, שהיא זכר למקדש כשהיו
אוכלים פסח מצה ומרור בכריכה אחת, והרי זה פשוט שהמרור וגם
המצה טפלים לבשר הפסח שבודאי טעון הסיבה.
גם על מצות ארבע כוסות אמרו שצריך הסיבה, ולמרות שבגמרא ביקשו
לחלק בין שתי כוסות ראשונות לשתים האחרונות, נתקבלה ההלכה
שמיסב בכולן. בפשטות נראה שמיסב בזמן ששותה, ואולם המאירי
מחדש שמיסב גם כשאומר את הדברים המסודרים על הכוסות, דהיינו
בזמן הקידוש, אמירת ההגדה, ההלל וברכת המזון. ברם, הטור כותב
שאין להסב בזמן ברכת המזון, ומסתמך על הגמרא במסכת ברכות
הקובעת את ההלכה שלא יסב בזמן שמברך. מתוך דבריו ניתן אולי
לדייק, שסובר הוא שצריך להסב בשאר הדברים המסודרים על הכוס,
אולם כבר נתקבל המנהג שצריך להסב רק בזמן ששותה, וכן כותבים
בספר שבלי הלקט ובברכי יוסף.