הגמרא במסכת פסחים (קח, ב) דנה בפרטי המצוה של ארבע כוסות שצריך
לשתות אותם לפי סדר ההגדה, ולא בבת אחת, ושצריך לשתות בכל פעם
לפחות רוב כוס. שאלה שנתעוררה אצל הראשונים והיא: האם המצוה
מוטלת ממש על כל המסובים, או די שישתה רק אחד ויוציא את כולם
כדרך שעושים בקידוש בשבת.
בגמרא עצמה לא נאמרו דברים מפורשים בהקשר לכך. יש מן הראשונים,
כמו בתוספות (פסחים צט, ב ד"ה ולא) שמביאים כמה ראיות, לפיהן אין
חיוב שתיה לכל אחד ואחד.
כך למשל, יש ראיה מן הגמרא (דף קח.) ממה שאמר רב יהודה בשם
שמואל, שאם השקה מן היין לבניו ולבני ביתו יצא, ובלבד ששותה רוב
כוס. הרי מבואר שכל בני הבית אינם שותים אלא מעט, ויוצאים ידי
חובתם ע"י בעל הבית עורך הסדר. כדבריהם אלו סוברים גם ריבב"ן
ורבינו ירוחם, אשר קובעים שדין ארבע כוסות כדין של קידוש. ברם, יש
לציין שהתוספות עצמם מסיקים להלכה, שראוי להחמיר שכל אחד ישתה
כשיעור, ועל פי דבריהם כותב בספר 'כף החיים' שמי שאין לו יין, אינו
צריך להתאמץ כל כך, עד כדי מכירת מטלטלין, בשביל שיהיו ארבע כוסות
לכל בני הבית.
לעומת זאת, רבים מן הראשונים סוברים שאין דין ארבע כוסות כדין
קידוש. ודברי הגמרא שהבאנו לעיל, מסבירים הם בכמה אופנים, לדחות
כל ראי'ה ממנה לשיטת התוספות וסיעתו. תירץ אחד הוא, שבגמרא
מדובר על הקטנים בבית, שאינם חייבים במצוות, ואותם משקה בעל
הבית וכו'. תירוץ נוסף, המדובר בגמרא על כוס גדולה במיוחד,
שמחזיקה כמה וכמה רביעיות, ויש בה כדי שישתו כולם כשיעור החיוב.
להלכה, פוסק הרמב"ם שכולם בין אנשים ובין נשים, חייבים לשתות
בלילה הזה ארבע כוסות. ובמחזור ויטרי מעיר, שלמרות שמעיקר הדין
יכולים לשתות מכוס אחת שיש בה כשיעור לכולם,מכל מקום ראוי יותר
שיתנו כוס לכל אחד ואחד מהמסובים, ע"מ שיוכלו לקיים את המנהג של
נטילת הכוס ביד, כשמגיעים בסדר ההגדה לאמירת "לפיכך אנחנו חייבים
להודות" וכו'.