לאחר הקידוש אוכלים כרפס, ובלשון המשנה: הביאו לפניו מטבל
בחזרת. ואין זה מבואר כל צרכו, שלא פרשו במה מטבלים, וגם לא
נתבאר מדוע מטבל בחזרת אותה אוכלים אחר אמירת ההגדה לשם מצות
מרור.
בדברי הגאונים מובא שאף הטיבול הראשון בחרוסת, ומסביר המאירי
שלדעתם כיון שחרוסת מצוה לכן כל הטיבולים בלילה הזה נעשים בו.
אמנם במשנה עצמה מוזכר רק בהמשך שמביאים את החרוסת עם המרור,
אך הר"ן מסביר שבתחילה אין צורך להזכיר זאת במפורש, מפני שהעיקר
הוא בעצם הטיבול ולא במה שמטבל, ובהמשך מזכירים שמביאים את
החרוסת עם המרור לאחר שכבר סילקם מהשולחן לפני ההגדה.
לעומת זאת, ישנה דעה אחרת של רשב"ם ורבינו תם, לפיה הטיבול
הראשון אינו בחרוסת אלא בחומץ או במי מלח, ורק בטיבול שני לוקח
חרוסת כמבואר במשנה. בביאורה של שיטה זו ישנה מחלוקת האם
הכוונה שיכול לטבל במשקין אחרים או שהכוונה שאסור לטבל
בחרוסת, שעיקר מצותה למרור ואין לקחתה מקודם.
מלבד זה ישנה דעה נוספת שמביאה המאירי, לפיה אין מטבלין את הירק
בשום משקה, ומפרשים את לשון המשנה "מטבל", במובן "מיטפל",
המאירי עצמו מקשה על דעה זו מלשון הקושיה בסדר "מה נשתנה",
כשאומרים "הלילה הזה שתי פעמים", ומכאן שמטבלים ממש. ואולם,
בעל העיטור שמצדיק את השיטה הזו, מפרש שאף הקושיה אינה מכוונת
למעשה הטיבול, אלא לשתי האכילות של הירקות.
אף הרמב"ם בפרוש המשנה כותב: ומטבל כמו מטפל, שיתעסק באכילת
ירקות, ואולם מלשונו מקודם משמע שלמעשה מטבל את הירק בחרוסת,
וכך כותב הוא בהלכותיו. לפי זה נראה שבפרושו רוצה רק ליישב את
הקושי בלשון המשנה האומרת שמטבל בחזרת, בעוד שראוי היה לומר
שמטבל בחרוסת, ולכן הוא כותב שלשון זו באה לומר שמתעסק באכילת
הירקות, אבל למעשה אף הוא מסכים שמטבלים בחרוסת.
כאמור, המשנה אומרת שמטבל בחזרת. ומפרש רש"י שהכוונה לכך שאם
אין שם ירק אחר, מטבל את החזרת בחרוסת ואוכל, ועל כך כותבים
התוספות שרק כאשר אוכל חזרת, מטבל בחרוסת, אבל כשאוכל שאר
ירקות שאינם חריפים כחזרת מטבילם בחזרת או במי מלח.
בשו"ע מובא שלוקח את הכרפס ומטבילו בחומץ, ובבית יוסף הוסיף
שגם כשאוכל חזרת בטיבול ראשון, מטבל בחומץ. ומנמק את פסיקתו
שבזה כולם מודים, בעוד שבחרוסת חולקים כמה גדולים. למעשה,
מקובל לקחת ירק אחר בטיבול ראשון, וכמו שהגמרא עצמה אומרת,
שראוי לעשות כן גם כדי להמנע מהשאלה אם אינו צריך לברך על אכילת
מרור כבר באכילת הירק הראשון.