לפנינו כמה שאלות הנידונות בכמה סוגיות שונות בגמרא. שאלה אחת
עוסקת בענין העקרוני, אם מי פירות מחמיצים, השאלה השניה נוגעת
למנהג שנהגו במצה עשירה בכל ימי הפסח. שאלה שלישית היא האם אפשר
לצאת ידי חובה בלילה ראשון במצה עשירה. והרביעית, האם מותר
לאכול מצה עשירה בערב פסח.

לגבי השאלה הראשונה, הגמרא בפסחים (לה, א) מביאה בשם ריש לקיש
שעיסה שנילושה ביין שמן ודבש, אין חייבים על חימוצה כרת משום שמי
פירות אינם מחמיצים. על דברי ריש לקיש אלו, מקשה רש"י מברייתא
בהמשך הסוגיא (לו, א) שם אמרו שאין לשין בפסח עיסה ביין שמן ודבש,
ולא זו בלבד, אלא שלדעת רבן גמליאל אם לש תישרף מיד מפני שממהרת
להחמיץ, ואולם גם חכמים מסכימים שמלכתחילה לא ילוש, העולה מכאן
שמי פירות מחמיצים.

על קושיא זו ישנם שני תירוצים, מהם מתפצלת ההלכה לשתי שיטות.
רש"י עצמו מתרץ, שריש לקיש התכוון בדבריו רק לומר שמי פירות אינם
מחמיצים את העיסה עד לדרגה של חמץ גמור שחייבים עליו כרת, אבל
מסכים הוא שמחמיצים את העיסה עד לדרגה של חמץ נוקשה, שאין
חייבים עליו כרת.

תירוץ שני מתרץ רבינו תם, על פיו יש לחלק בין שני מצבים שונים. כאשר
לשים את העיסה במי פירות לבד, אין העסה מחמיצה כלל, ואולם כאשר
לשים את העיסה במי פירות שמעורבים במים הרי שמחמיצה ולא עוד
אלא שממהרת להחמיץ.

מבואר אם כן, שלפי רש"י אסור ללוש במי פירות מפני שגם אם אינם
מחמיצים לגמרי, הריהם מחמיצים כחמץ נוקשה, ועליהם אמרו בברייתא
שלא ילוש מפני שהעיסה הזו ממהרת להחמיץ. לעומת זאת, לפי רבינו תם
יוצא שאין שום איסור ללוש במי פירות לבד, אבל יש איסור ללוש במי
פירות המעורבים במים. שתי השיטות הללו מובאות בדברי הפוסקים,
כאשר הרמב"ם והמחבר בשו"ע נוקטים כדעה שמי פירות בעצמם אינם
מחמיצים כלל, ואילו הראב"ד והרמ"א נוקטים כדעה השניה שמחמיצים,
ולכן כותבים שנהגו שלא ללוש במי פירות.

מכאן מגיעים אנו לפתרון השאלה השניה שהבאנו בריש דברינו,
שההולכים בדעת הרמב"ם והשו"ע נוהגים לאפות מצה עשירה לכל ימי
הפסח, בעוד שההולכים בדעת הרמ"א רגילים להקפיד שלא לאפות מצה
עשירה מפני החשש שמי פירות ממהרים להחמיץ.

ובשאלה השלישית שהבאנו, האם ישנה אפשרות לצאת ידי חובה בלילה
ראשון במצה עשירה, הגמרא (לו, א) דורשת את הפסוק "לחם עוני", שבא
ללמד, פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש. ובירושלמי מובאים הדברים
בהרחבה, שהכזית שיוצא בו אדם ידי חובתו בפסח, צריך שלא יהא בו
משקין, ומשמע שכל המשקין בכלל, ויש ללוש מצת מצוה במים בלבד.
ולכאורה, יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, והרמב"ם פוסק כבבלי שאין
יוצאים ידי חובה במצה שנילושה ביין שמן ודבש, אבל שנילושה במי
פירות אחרים יוצאים ידי חובה. ועל שיטתו יש להקשות מגמרא מפורשת
(לה, א) הקובעת שיוצאים ידי חובה רק בדברים הבאים לידי חימוץ, ואם
כן איך יוצאים ידי חובה במצה שנילושה במי פירות שאינם מחמיצים
(שהרי כך פסק הוא שלא כהראב"ד). מתוך כך יש שמתרצים שהרמב"ם
מתכוון לעיסה שנילושה במי פירות המעורבים עם מים, אלו כאמור
מחמיצים, והחידוש הוא שלמרות שאסור ללוש בהם מלכתחילה, מכל
מקום אם לש ולא החמיצה העיסה, יוצא במצה הזו ידי חובתו.

בשו"ע נפסק שאין יוצאים ידי חובה במצה שנילושה במי פירות לבדם,
ובאשר למצה שנילושה במי פירות המעורבים במים, ישנה מחלוקת בין
הפוסקים האחרונים אם יוצאים בה ידי חובה, ואם נקראת לחם עוני.

עוד יש לבאר את הסוגיה לפי שיטת רש"י, הסובר שלעולם אין מי פירות
מחמיצים בחימוץ גמור, וצריך אם כן לפרש שאם הוצרכו למעט מצה
עשירה, מכאן שכאשר אמרו שיוצאים ידי חובה רק בדברים הבאים לידי
חימוץ, התכוונו לומר שצריך להקפיד לקחת למצה ממינים הראויים
להחמיץ ולא ממינים שאינם ראויים להחמיץ כלל כמו אורז ודוחן.

השאלה הרביעית היא כאמור, האם מותר לאכול מצה עשירה בערב פסח,
לאחר שכבר חל האיסור לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה.
התוספות (צט, ב) כותבים שאין האיסור חל על מצה עשירה שאינה ראויה
למצוה. ובסמ"ק אף מובא שרבינו תם היה רגיל לאכול מצה שנילושה
בביצים. אמנם מסתבר שהיתה זו מצה שנילושה במי פירות בלבד, שכן
קשה להניח שהיה מכין מאפה שאסור לעשותו, וכבר למדנו בברייתא
שאסור ללוש במי פירות המעורבים עם מים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *