בגמרא במסכת פסחים (דף ו, א) נאמר שמצות ביעור חמץ מתחילה כבר
בתקופה של שלשים יום שלפני הפסח, שזהו הזמן ששייך כבר למצוותו,
שהרי אמרו ששואלים ודורשין בו בהלכות הפסח.
עם זאת ישנה שאלה עליה עמדו רבותינו הראשונים, שלעומת האמור
בסוגיה זו, ישנה סוגיה אחרת במסכת מגילה (לב, א) שם למדנו שמשה
תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשין בעניינו של יום הלכות פסח
בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג. הרי משמע שאין מצוה
לעסוק בהלכות אלו בתקופה הקודמת לחג עצמו.
מתוך כך יש שמתרצים, כמו הר"ן, הרשב"א והמאירי, שצריך לחלק בין
הסוגיות ולומר שבאמת אין חיוב לעסוק בהלכות עד החג עצמו, וכל
שנאמר בסוגיה בפסחים, הוא רק לענין זה שהשואל בהלכות הפסח בבית
המדרש באותו זמן נקרא "שואל כענין", וצריכים לענות לו.
עוד מצינו חילוקים אחרים שמגדירים בצורות שונות את החיוב הזה.
יש שמפרשים על פי הירושלמי שהחיוב לדרוש כבר בזמן מוקדם כל כך,
ישנו רק בבית הועד בו מתקבצים תלמידי חכמים ללמוד ולברר את
ההלכות.
בבית יוסף (או"ח תכט) מחלק בין לימוד עיוני הנוגע לעיקרי ההלכות
ושרשיהן, לבין לימוד של ההלכות בצורה מעשית לידע את האסור
והמותר.
הרמב"ם באמת אינו מזכיר את החיוב לשאול ולדרוש שלשים יום מלפני
הפסח, ויתכן שסובר שהסוגיה שבמסכת פסחים נדחית מפני הסוגיה
שבמסכת מגילה. בשו"ע לעומת זאת מובאת ההלכה הזו (או"ח תכט),
אבל בשינוי לשון, וכותב המחבר ששואלים בהלכות הפסח קודם לפסח
שלשים יום, ואינו כותב שגם דורשין בהם.
הפרוש לשינוי זה שבלשונו, מבואר לפי התירוץ של רבותינו הראשונים
שהסבירו את הסתירה בין הסוגיות בדרך זו, שהשואל נחשב כשואל
כענין כבר מזמן של שלשים יום שלפני הפסח, ואולם החיוב לדרוש
מתחיל רק בזמן שכבר צריך לקיים את ההלכות.
על הדין הזה ששואלים שלשים יום מלפני הפסח, מחדש הט"ז (או"ח
תכט, א) שהרב נחשב משועבד לתלמידים, ויש לכך אף השלכה ממונית,
שאם ישאלו ממנו חפץ באותם ימים, תהא זו כשאלה בבעלים, והרי ידוע
שהשואל פטור מתשלום על אונסים כשמשאיל משועבד לו למלאכה
אחרת.